אמיר בן חנה וזליג דרוקר נולד בגבעת-ברנר ב- 1953 נפצע אנושות בתרגיל צבאי ונפטר ב- 26 בנובמבר 2014
בן בכור לחנה וזליג. נולד ביום כ”ח באלול תשי”ג (8.9.1953) בגבעת ברנר. אח של יעל ודורון.
אמיר גדל והתחנך בקיבוץ גבעת ברנר, בילדותו ובנעוריו התחנך בחינוך המשותף וימים אלה עברו באושר, בשובבות ובעשייה מרובה עם חבריו לשכבה. על מעשי הקונדס שלו כתב אחיו: “ידעת לתמרן בין הרצוי למצוי, בין המותר לאסור, ותוך כדי כך להעלות חיוך אצל כולם”.
למד בבית הספר היסודי בקיבוץ. חכם ורב כישרונות היה, קרוביו הבינו שיש לתת דרור להתפתחות ולפריחה של יכולותיו, רעיונותיו ויוזמותיו. בכיתה ו’ החל ללמוד כהעשרה במכון ויצמן ברחובות, שם ביטא את רוחו המיוחדת ואת היצירתיות שבו.
בתיכון למד בבית הספר האזורי המקיף על שם י”ח ברנר בקיבוץ. כתלמיד מחונן המשיך ללמוד במכון ויצמן, התמקד בפיזיקה ובמתמטיקה.
בנערותו היה לצעיר חסון ויפה תואר. התקיים בו, כדברי אחותו, המשפט “נפש בריאה בגוף בריא”. בלט כספורטאי מצטיין, ובשנות התיכון נחשף לתחום השחייה. התגלה כאחד השחיינים המהירים בארץ. ענף כדור המים משך אותו ועד מהרה הוא הצטיין בו, וצורף לנבחרת ישראל בכדור מים שהייתה בחיתוליה.
אמיר אהב להאזין למוזיקה קלסית וניגן בחצוצרה ובקרן יער עם אביו, אחיו ואחותו, ברביעייה. אהב מאוד סוסים, וטיפל בהם במסירות ונהנה לרכוב עליהם.
בגיל שמונה-עשרה התגייס לצה”ל והתנדב לסיירת של חטיבת הצנחנים בחיל הרגלים. עמו התגייסו ליחידה שלושה בחורים נוספים בני כיתתו, והארבעה היו כמו משפחה. ביחידה היה נכון לעזור לחבריו החיילים, השקיע באימונים ולא התלונן על הקשיים.
בשנת 1972 נפצע קשה בתאונת אימונים בראש ובָרֵיאות. “ברגע גורלי אחד כל מסלול חייך השתנה … התחלת במסע הארוך, הקשה והמפרך של חייך”, סיפרה אחותו. תחילה אושפז בבית החולים “רמב”ם” בחיפה, ובמשך שלושה חודשים שהה בתרדמת בסכנת חיים. “היה בך כוח חיות מדהים, כאילו אמרת שהחיים מקודשים ולא המוות. נלחמת על הזכות לחזור לחיים והצלחת”, כתב אחיו. כעבור שישה חודשים הועבר לבית החולים “הדסה” עין כרם בירושלים.
לאחר תהליך ממושך של שיקום חזר לקיבוצו, והחל לחפש תכלית ושלווה לנפש. את התשובות שחיפש מצא בשכונת מאה שערים בירושלים, שם התגורר כמה שנים. בתקופה זו שימש נהגו האישי של הרב אורי זוהר.
לאחר שחלה החמרה במצבו הרפואי, שב לגור עם הוריו בקיבוץ. היה לו חיבור מיוחד עם אימו ואביו, והוא היה קשור מאוד גם אל יתר בני המשפחה.
אמיר היה אדם חרוץ ונדיב, ניחן ברגישות, בצניעות ובענווה. בעל קסם אישי ולב זהב חלק את כל מה שהיה לו עם אחרים, נהג באדיבות ובנימוס והיה חבר טוב.
מוגבלויות שונות הלכו והתעצמו עם השנים, הקשו והשפיעו יותר ויותר על חייו, אך הוא לא התייאש, תמיד רצה להמשיך לחיות והשתדל ליהנות מהדברים הקטנים הטובים שבחיים. אחיו תיאר אותו: “המודל ששימש דוגמה לרוח החיים”.
באוקטובר 2014 התאשפז בבית חולים במצב קשה.
אמיר דרוקר נפטר ביום ד’ בכסלו תשע”ה (26.11.2014). בן שישים ואחת בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בגבעת ברנר. הותיר אם, אחות ואח.
על מצבתו חקקו אוהביו מילים משירה של רחל שפירא “מה אברך”: “וברך לו עיניים גדולות ורואות ולב להרגיש בו את כל המראות ואוזן קשובה לגדולים וקטנים”.
אחותו יעל ספדה: “תמיד נאבקת והתגברת, וכך חייך הסוערים הגיעו לקיצם. הגעת אל הרוגע, השקט והשלווה שמגיעים לך לאחר כל התלאות שעברת”.
אחיו דורון ספד: “קורצת מתכונות אופי של אלופים. שקט, לא אימפולסיבי, חושב, איכותי ובעל כושר גופני יוצא מהכלל… התכונה שאפיינה אותך יותר מכול במסע הקשה מאז פציעתך היא הרצון לחיות. גופך החסון עמד בכל הטלטלות הקשות במהלך הדרך, אך לא לעולם חוסן…ואולי סוף סוף באה לך המנוחה”.
